<h1>פסקי שכל טוב סימן י"ג</h1>
<h2>דף קה.</h2>
וראיתי בשכל טוב כתיב [בראשית י"ח] ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. למד אברהם אבינו מיצירת האדם, דכתיב [אויב י'] הלא כחלב תתיכני, זו תחילת שכבת זרע. וכגבינה תקפיאני זה אחר קליטה. עור ובשר תלבישני, תחילת יצירה. ולפיכך נתן לפניהם חמאה וחלב תחילה ואחר כך בשר. והסכים הקב"ה על ידו ואמר [שמות כ"ג] לא תבשל גדי בחלב אמו. ורבותינו עשו משמרת למשמרת המקום דתנן בית שמאי [אומרים] העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, ובית הילל אומרים אינו עולה ואינו נאכל. ובשולחן שאוכל עליו אסור, אבל בשולחן שאינו אוכל עליו נותן [זה] בצד זה, [אע"ג שנוגעין זה בזה] בקערותיהן, ואינו חושש. והילכתא כבית הילל. ת"ר ב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח. ופירשו דבריהם מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולדברי הכל אם אכל חלב צריך קינוח הפה בפת. ובכל מילי הוי קינוח בר מתמרי וקימחא וירקי. ואחר כך צריך הדחה. ואחר כך יאכל בשר. מדתרצינן במים אמצעיים בין גבינה לבשר חובה. אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אכל גבינה מותר לאכול בשר. [לאחר] קינוח והדחה שפיר, שרי. ולא מצינו שהתיר גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת [א]ל[א] מר עוקבא כד הוה אכיל בישרא בסעודה אחת, כגון בבקר. ולערב אכל גבינה. אי נמי איפכא. ואמר על עצמו דבהא מילתא, חלא לגבי חמרא אנא. דאבא כי הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי היאך שעתא, דהות ליה מעת לעת. ואילו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ואי אפשר להתיר בפחות משיעור זה. והבשר שבין השיניים חייב לנוטלו כשבא לאכול גבינה, שבשר גמור הוא. ד"א ויקח חמאה וחלב, חמאה שמעולה אחד בששים בחלב. וכן עשה אברהם, לקח חמאה וחלב, ואחר כך ובן הבקר אשר עשה. מכאן שראוי לאכול מיני חלב תחילה ואחר כך מיני בשר. וסימן לדבר יצירת העובר, שנאמר הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, ואחר כך עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסובבני.
